איך זה שאני לא האדם הכי שמח במזרח התיכון?
- דויד גולן
- 15 ביוני
- זמן קריאה 3 דקות
הסיפור האישי שהוביל אותי להבין את מה שלימים קראתי לו "מועקה רגשית מתמשכת"
בשנים האחרונות אני כותב על תופעה שאני פוגש שוב ושוב בקליניקה וגם מכיר היטב מעולמי האישי. אני קורא לה "מועקה רגשית מתמשכת".
אבל לפני שהיו לי מילים, הסברים או מודלים, הייתה פשוט שאלה.
שאלה שליוותה אותי בתחילת שנות החמישים לחיי.
איך זה שאני לא האדם הכי שמח במזרח התיכון?
היום זה נשמע לי כמעט נאיבי.
אבל זו באמת הייתה השאלה.
נכון, החיים היו מורכבים. הייתי אלמן טרי, ונכפה עליי לגדל לבד ארבעה ילדים. היו שינויים בפרנסה, התמודדויות רבות, ובעיקר רצון עז לא לתת למחלה שלקחה את אשתי לקחת גם את החיים שלי.
רציתי לחיות.
רציתי להרגיש חי.
ורציתי להיות שמח.
ובכל זאת, לצד כל הקושי, יכולתי לראות שהיו בחיי גם הרבה דברים טובים.
לא הייתה לי דאגה כלכלית קיומית. זכיתי בילדים נפלאים ומוכשרים. היו לי חברים טובים, משפחה תומכת, ובאותם ימים גם קהילה בודהיסטית שהעניקה לי תחושת שייכות ומשמעות.
ובכל זאת, בפנים היה משהו שלא הרפה.
אם לומר את האמת, שמחה לא הייתה רגש שהכרתי לאורך זמן.
לא ידעתי לקרוא לזה "מועקה". בוודאי שלא "מועקה רגשית מתמשכת".
פשוט לא היה לי שם למה שהרגשתי.
וזה היה מתסכל.
ידעתי רק שמשהו לא מרגיש כמו שאני רוצה להרגיש את עצמי בתוך החיים שלי.
המשקולת הבלתי נראית
היו רגעים של שמחה.
היו תקופות טובות.
אבל גם אז, תמיד הייתה תחושה שמשהו מושך אותי למטה.
במבט לאחור, אני נזכר שהרגשתי שבמקביל לחלקים בי שדוחפים אותי קדימה, יש משהו אחר שמושך אותי לאחור.
כאילו אני צועד בחיים עם משקולת בלתי נראית קשורה לרגל.
כאילו אני הולך בתוך מים, וכל צעד קדימה דורש יותר מאמץ ממה שהוא אמור לדרוש.
מה שעייף אותי לא היה רק הכאב.
מה שעייף אותי הייתה המחזוריות.
משבר שהופך לצמיחה.
צמיחה שהופכת לתקופה טובה.
תקופה טובה שמסתיימת בעוד ירידה.
עוד משבר.
עוד תובנה.
ושוב.
אני זוכר את עצמי שואל:
מתי זה נגמר?
באיזה גיל מפסיקים לעבור דרך משברים כדי להרגיש טוב?
באיזה שלב אפשר פשוט לחיות?
לא מצאתי תשובה.
המשכתי לחיות את חיי.
לגדל ילדים.
לפרנס.
לחפש זוגיות.
להמשיך להתפתח.
לעשות את מה שצריך לעשות.
ובאיזשהו מקום כבר התחלתי להשלים עם המחשבה שאני כנראה לא אהיה האדם הכי שמח במזרח התיכון.
כשהחלקים הסגורים התחילו לדבר
בשנת 2021 התחלתי להכיר בהדרגה את העולם הפסיכדלי דרך התנסויות אישיות.
חשוב לי לציין שמסעות מרחיבי תודעה היו עבורי כלי משמעותי, אך בוודאי לא הכלי היחיד ולא תנאי הכרחי לתהליך של הכרה וריפוי.
דרך אותם תהליכים התחילו להיפתח בפניי מגירות פנימיות שלא הכרתי.
חלקים בנפש שהיו סגורים במשך שנים רבות החלו להראות את עצמם ולספר בשקט את סיפורם.
זיכרונות, רגשות וחוויות שלא היו נגישים לי קודם החלו לעלות אל פני השטח.
לראשונה בחיי נוצר חיבור בין תחושת הכובד שליוותה אותי במשך שנים לבין חוויות מוקדמות שנחקקו בי הרבה לפני שידעתי לספר את הסיפור שלהן.
התחלתי להבין שהפער שכל כך תסכל אותי, הפער בין החיים שהיו לי בחוץ לבין מה שחוויתי בפנים, אינו מקרי.
הוא מספר סיפור.
כשהדברים התחילו להתחבר
לאט לאט התבהר לי שמשהו עמוק בתוכי נפגע בשנים הראשונות לחיי יותר ממה שידעתי או זכרתי.
ולמרות החיים שבניתי, ולמרות כל מה שהצלחתי ליצור, חלקים מסוימים בתוכי עדיין נשאו את המשקל של אותן חוויות מוקדמות.
פתאום דברים התחילו להתחבר.
יכולתי להבין טוב יותר כיצד אדם יכול להיות מתפקד, מצליח, אהוב ומוערך, ובו בזמן לחיות עם תחושת כובד, חוסר סיפוק, ביקורת עצמית וקושי ליהנות באמת ממה שיש לו.
הבהירות הזו לא הגיעה ביום אחד.
בהתחלה היו רק תחושות.
אחר כך הגיעו מילים.
המילים הפכו להבנות.
וההבנות התחילו להתארגן לסיפור.
זה היה הרגע שבו התחיל להיוולד בתוכי מה שלימים קראתי לו:
"מועקה רגשית מתמשכת".
זה אינו מושג פסיכולוגי רשמי ואינו אבחנה מקצועית.
אבל עבורי, ועבור אנשים רבים שפגשתי בהמשך הדרך, הוא העניק שם לחוויה שלא היה לה שם.
חוויה של פער מתמשך בין החיים שנראים טוב מבחוץ לבין המציאות הרגשית שמורגשת מבפנים.
במאמרים הבאים אנסה לתאר את הדינמיקה הזו בצורה מפורטת יותר, ואת מה שלמדתי עליה מתוך המסע האישי שלי ומתוך העבודה עם אנשים שחיים אותה.
להורדת המאמר השלם על מועקה רגשית מתמשכת לחץ כאן
תגובות