ה"פצצה" ושמה — מסיבת הפתעה 50

עוד מעט חולף עשור מאז אותה מסיבת הפתעה ליום הולדת חמישים. אני נזכר בה לפעמים, ובעיקר נזכר באיש שהייתי אז.

אני זוכר את ההזמנה להיות לבוש וחגיגי בשעה שבע בערב. הכניסו אותי לרכב, קשרו לי את העיניים, ואחרי נסיעה של כרבע שעה הוציאו אותי מהרכב, הובילו אותי ביד, וכשהסירו את כיסוי העיניים מצאתי את עצמי מוקף בעשרות אנשים. חלקם לא ראיתי שנים. משפחה, חברים, מעגלי חיים שונים. לקח לי רגע להבין שאני במרכזו של אירוע הפתעה.

כבר אומר — כיף זה לא היה.

הייתי נבוך. נסחפתי לתוך תוכנית שהוכנה עבורי. כל החלקים השורדים שלי התגייסו מיד. חיוך מתוק על הפנים, ניסיון בלתי אפשרי לתת תשומת לב להמון אנשים בבת אחת, ודי מהר מצאתי את עצמי יושב על כיסא בקדמת האולם, במרכז אירוע של "חיים שכאלה".

אולי כי רק שנה וחצי קודם לכן אשתי נפטרה. אולי כי לשמוע אנשים ממעגלים שונים מדברים עליי היה יותר מדי. ואולי כי באותן שנים הרגשתי תקוע בחיים.

כך או כך, המעמד כולו הרגיש לי כמו ערב הספדים לכבודי.

הפער שלא ידעתי לקרוא לו בשם

גיל חמישים היה, ועודנו, תחנת חיים משמעותית עבורי. האירוע הזה הבליט באופן כמעט אכזרי את הפער הבלתי נסבל שחוויתי בין המציאות החיצונית לבין זו הפנימית.

אם היינו מבקשים ממישהו לקחת את כל הדברים שנאמרו עליי באותו ערב ולבנות מהם פרופיל אישיות, סביר שהיה מתאר אדם עם מעגל חברים אוהב במיוחד, משפחה רחבה ומחבקת, ילדים שעבורם אבא הוא דמות נערצת, איש מיוחד ומצחיק, שלמרות האובדן והמציאות המורכבת מצליח להחזיק את כל מה שחשוב לו יציב ומשגשג.

אבל בפנים זה הרגיש אחרת לגמרי.

הרגשתי לא שמח מספיק. הרגשתי שאני לא מממש את עצמי. שהכיוון המקצועי שלי אינו באמת אני. והרבה מאוד "לא שווה למרות..."

לא היה כיף לחיות בתוך המציאות הפנימית שלי. היו עליות וירידות רגשיות, הרבה עייפות מלנסות להבין את עצמי, והרבה מאמץ למצוא דרך לחיות בעולם כך שארגיש אחרת.

לכאורה היו לי כל הסיבות להיות האיש הכי שמח במזרח התיכון. היום אני כבר מבין כמה נאיבית הייתה התקווה הזו. אבל אז לא הבנתי. רק הרגשתי את הפער. והפער בפנים היה גדול ומתסכל.

עד שהתחיל השינוי

התחתית הרגשית עוד הייתה לפניי. לקח עוד שלוש שנים מאותו יום הולדת חמישים. כנראה שהייתי זקוק גם לקורונה, גם לסגרים, וגם למפגש עם המקומות הכי נמוכים בתוכי לפני שהתחיל השינוי.

עוד מעט, בעוד קצת יותר מחצי שנה, יגיע העשור הבא. שנות החמישים היו עבורי מסע. מסע לא פשוט. ואני מלא הכרת תודה עליו.

משהו נפתח. משהו התאפשר. משהו העמיק. משהו שאי אפשר היה לפגוש קודם, הפך בהדרגה לנגיש.

באיזשהו מקום, אני מרגיש שהדינמיקה הנפשית של הגיל הזה בחרה אותי לדבר אותה. להבין אותה. ואולי גם להקדיש לה חלק משמעותי מהעבודה שלי כמטפל.

אם הייתי פוגש היום את האיש שישב באותו ערב על הכיסא בקדמת האולם, מוקף בכל כך הרבה אהבה ולא מצליח להרגיש אותה באמת, הייתי אומר לו דבר אחד:

עוד לא התחלת את המסע.

ועל זה יבואו עוד פרקים...